"במקום הזה ילחצו לכם על הכפתורים הכי רגישים. אולי תדפקו את הראש בקיר"

פרויקט פיל־ביית בירושלים מנסה לרתום את האמנות כדי ליצור קשרים בין הקהילות המסוכסכות של העיר. אבל מה עושים כשבערב מוזיקה ערבית איש צוות לובש חולצה של צה”ל, ואיך מגיבים לדרישה של החרדים להפרדה בין גברים ונשים?

כתבתה של נטע אחיטוב, שפורסמה במוסף הארץ בתאריך 31.12.21

בגיל 18 החל זוהדי נג’יב, תושב מזרח ירושלים, לעבוד במלון במערב העיר, שמיועד בעיקר לקהל חרדי. הוא עבד בקבלה וכמלצר במסעדת המלון ובסופי שבוע שימש שם על תקן “גוי של שבת”. “תמיד הייתי סקרן לגבי הצד השני של העיר, אבל רק אז נחשפתי לראשונה לעולם החרדי, לעולמם של אנשים שחיים עשר דקות ממני”, הוא מספר.

ואז קרו לנג’יב שני אירועים קשים ומכוננים. בתום אחת המשמרות בבית המלון, כשיצא לרחוב, ניגשו אליו מי שלאחר מכן התבררו כאנשי ארגון להב”ה הגזעני ושאלו אותו שאלה בעברית. כששמעו את המבטא הערבי שלו הם צעקו לחבריהם “הנה בן־דוד” וזרקו על ראשו לבנה. נג’יב התמוטט וטופל על ידי עובדי המלון. “אז הבנתי שאני צריך להיות הערבי הלא־נראה, הערבי הטוב, זה שמדבר עברית שוטפת בלי מבטא”.

 

באותה התקופה הוא נהג לנסוע ללימודים אקדמיים באוניברסיטה האמריקאית בג’נין. משום שרכבו נושא לוחית צהובה חשבו כמה פלסטינים שהוא יהודי והשליכו אבנים על רכבו. “הרגשתי שאני לא שייך, לא לפה ולא לפה, ושזה מסוכן תמיד”, הוא אומר.

 

העבודה הבאה של נג’יב היתה באחד מסניפי קופת חולים במערב ירושלים. תחילה חש הקלה על כך שכולם מגיעים רק לעבוד ומותירים את הזהויות השונות שלהם בבית. “אבל אחרי זמן־מה הרגשתי שגם זה לא נכון, אי־אפשר להגיע לעבודה ולשכוח מאיפה באת. אנחנו לא רובוטים, אלא אנשים”.

המשפט הבא בסיפור של נג’יב הוא משפט שחוזר תכופות בשיחות עם אנשי תרבות ירושלמים: “ואז מצאתי את נעמי פורטיס”. לדבריו, העבודה עם נעמי בלוך־פורטיס היא הפעם הראשונה שהזהוּת שלו יכלה לקבל את מלוא הביטוי. “כאן זה בסדר לדבר ערבית או עברית במבטא, כאן אני חלק מהמקום ושייך לו, כאן האחר רוצה ללמוד עליי כפי שאני רוצה ללמוד עליו, כאן הקשרים הם הדדיים — לא בשביל להתייפייף, אלא באמת. זו הפעם הראשונה שאני עובד עם יהודים בלי להרגיש שהם הטיפוס הסטריאוטיפי של יהודים, כאן אני עובד עם בני אדם. כאן אני מרגיש שאני עושה משהו למען האחר, למען העם שלי”.

 

כשנג’יב אומר “כאן” הוא מתכוון ל–FeelBeit (פיל־ביית). בלוך־פורטיס, מנהלת המקום, מגדירה את פיל־ביית כך: “אנחנו בית שמייצר אמנות ותרבות שמאפשרת לכל הזהויות לקבל ביטוי מלא. אמנות היא הכלי שלנו. אנחנו מאמינים בכוח שלה. יש אצלנו קבוצות שהכוח הפוליטי שלהן מוגבל והאמנות היא הכלי היחיד שלהן להביע תפיסות חדשות”.

 

המטרה של פיל ביית, במילים אחרות, היא לשלב דרך האמנות בין כל הקהילות הירושלמיות השונות, החילונית, החרדית והערבית. המקום נמצא ברחוב נעמי בירושלים, והוא לובש ופושט צורות ומופעים. “להגדיר את פיל־ביית זה קצת כמו להסביר למי שמעולם לא ילד איך זה ללדת. לא תמיד נמצאות המילים להגדיר”, אומרת יפעת שיר־מוסקוביץ, אחת ממפיקות התוכן של המקום ותושבת ירושלים מילדוּת. ואכן פיל־ביית הוא הרבה דברים, הוא מרכז תרבות, מועדון, מסעדה, בית קפה, בר, חלל עבודה לכל דיכפין, בית ספר ללימודי ערבית ועברית, סלון אירוח ואולם להשכרה. במקום פועל אולפן הקלטות שמייצר ארבעה פודקסטים קבועים — לקהל ישראלי, ערבי, חרדי ודובר אנגלית. יש בו במה להופעות, עמדת די.ג’יי למסיבות, מרפסת נדיבה שצופה על קו התפר שבין ירושלים המזרחית למערבית, וגישה בלתי־אמצעית לחלק הכי מרהיב ומרגש בטיילת שרובר. בנוסף הוא עומד מאחורי פסטיבל המוזיקה והאמנות “מקודשת”, שמתקיים בירושלים כל שנה.

“רק אל תכתבי שזה מקום של שלום, קו־אקזיסטנס וכל הבולשיט הזה”, צועק לעברי המוזיקאי הארמני ותושב הרובע הארמני בירושלים אפו סהגיאן, באחת המסיבות שהתקיימו במקום. מה היית רוצה שאכתוב שזה? אני צועקת לעברו בחזרה. “מבחינתי זה מקום שהופך את ירושלים לקצת פחות חראית”. באג’נדה של חברי הקולקטיב אותו הרעיון מנוסח כך: “אנחנו מכירים בכך שירושלים רחוקה משלמות ומצדק. זה לא חדש וזה לא פשוט לתיקון, אבל אנחנו רוצים שזה יהיה אחרת ומרגישים שיש לנו את הזכות ואת החובה לפעול בנושא”.

“פיל-ביית בשבילי הוא מרחב ליצור אחרת”, משלים את ההגדרה המוזיקאי איתמר דוארי, תושב בית זית והמנהל המוזיקלי של פיל-ביית, “זה בית שמגלה את עצמו דרך מי שמגיע אליו, בהקשבה ובסקרנות . זה מרחב שמאפשר חקירה והתפתחות לקהילות שונות ואומנים מגוונים”. 

 

המודל הוא של קולקטיב, כשלכל אחד יש הגדרת תפקיד ובעיקר תחושת שליחות עמוקה ומחויבות. כפי שמסבירה רימאן ברקאת, האחראית על המחלקה של מזרח ירושלים וילידת המקום: “פיל־ביית הוא מקום שמפר פחד, שמאפשר לנו לראות אנשים עין בעין, להיות מופתעים, לשבור סטריאוטיפים, זה מקום שמחמם את הלב, אבל גם מכווץ אותו בשיחות קשות”.

“זה לא רעיון או קונספט שהיה למישהו, אלא דבר שנולד תוך כדי תנועה”, אומרת בלוך־פורטיס, תושבת מושב בית יצחק, שבאופן רשמי היא המנהלת הכללית, אבל בפועל היא הרבה מעבר. החברים מלאי הערכה כלפיה וכמעט בכל שיחה הם מבקשים לציין עד כמה היא שינתה את חייהם, או לפחות את התפיסה התרבותית־אמונתית שלהם.

“עשינו הרבה מאמצים אקטיביים ופיזיים להכיר את הקהילות הפלסטיניות והחרדיות”, אומרת בלוך־פורטיס. “הגעתי לנהל את ‘עונת התרבות בירושלים’ ב–2010 (פסטיבל שב–2016 שונה שמו ל”מקודשת” — נ”א) במחשבה שאני אדם פתוח, ליברלי, אוהב אדם, אשת העולם הגדול, באה בטוב. אבל ירושלים עשתה לי בית ספר. מהר מאוד הבנתי שאני צריכה לקלף מעליי עוד ועוד תפיסות לגבי עצמי, שאני מלאה בדעות קדומות ובורה בהרבה דברים, שאני צריכה לשכלל את יכולת ההקשבה. בהתחלה זה היה שוֹק ובמהרה זה הפך למסע הכי מרתק ומשמעותי בחיים שלי”.

 

אין עניין להכפיף עולם ערכים ליברלי

“מה שמדהים בירושלים, והסיבה שאני כל כך מאמינה בעיר הזאת, זה שהיא כל הזמן מאירה לך נקודות עיוורון של עצמך”, אומרת הסמנכ”לית קרן ברונווסר, ילידת ארה”ב שעלתה לישראל ב–2005. “כשאת מסתובבת בירושלים, את תמיד פוגשת מציאויות שמאתגרות את הסטריאוטיפים שלך, גם אם את חושבת שאת נאורה”.

 

בשלוש השנים האחרונות פועלת בפיל ביית מחלקה חרדית, שבה עובדים חרדים וחרדיות שמביאים את קולם של אמנים ואמניות מהקהילה. במקום גם מוקלט פודקסט חרדי לנשים בלבד. “היה המון כאב בניסיונות הרבים שלנו ליצור גשר אל הקהילה החרדית ובדלתות שנסגרו בפנינו כל הזמן”, נזכרת בלוך־פורטיס. “כשסוף־סוף נפתחה בפנינו הדלת זה היה גילוי עם המון התרגשות ושמחה הדדיים. הנתק בין חילונים לחרדים בישראל הוא גדול, והכעס והשנאה הם פצע מדמם בחיים של כולנו. ההיכרות והעבודה המשותפת מאוד מרפאות”.

 

דוגמה לאחד התוצרים מהמחלקה החרדית, שם מכונה הפסטיבל “עונת התרבות” ולא “מקודשת” מטעמים מובנים, הוא עבודת סאונד של אמנית חרדית מחסידי ברסלב, שחוקרת את נושא ההתבודדות והדיבור הפרטי עם האל. “זה דרש הרבה עבודת רקע ובניית אמון”, אומר המוזיקאי, המנצח והאמן עמנואל ויצטום, תושב קיבוץ מעלה החמישה, שמתפקד בפיל־ביית כמי שאחראי על הפיתוח היצירתי. “ישבתי עם החבר’ה במחלקה החרדית כדי להבין את הרקע, השפה ואת קהל היעד. לדוגמה, לרבים מהם אין טלפונים חכמים, אז איך הם ישמעו את העבודה? היינו צריכים למצוא פתרונות ומצאנו”.

האירועים לקהל החרדי הם אחד המבחנים הגדולים לפתיחות של אנשי פיל ביית, שכן אלה אירועים מופרדים — לנשים בלבד או לגברים בלבד — מה שמאלץ את מחצית מצוות עונת התרבות, שרובו חילוני, להיעדר מהמקום. “עם כל הפמיניזם שלי, נדרשו לי בדיוק חמש דקות להשתכנע שצריך לקיים פה אירועים מופרדים”, עונה בלוך־פורטיס לביקורת שמוטחת כלפי ההפרדה, “אין סיכוי שאישה חרדית תציג את העבודה שלה בפני קהל מעורב. ככה היא חונכה וככה היא מרגישה טוב. ואם לא נייצר פלטפורמות, לא תהיה לה אפשרות להציג והאמנות הזאת לא תקרה”.

ויצטום מוסיף שגם הוא “מקבל את המצב הזה, כי אני מבין שכדי לייצר רב־תרבותיות אמיתית, חייבים ללמוד לחיות בתוך הניגודיות הזאת ולהכיל גם את ההיעדרות שלך. זה לא פשוט, אבל אין לי עניין להכפיף את עולם הערכים הליברלי שלי עליהם, אלא להצמיח קהילה תרבותית חזקה, שתתקיים בתוך החברה החרדית”.

 

קרה לי פה משהו

בפיל ביית יש כמעט כל הזמן אנשים. במהלך היום עובדים בו חברי הבית או אנשים מזדמנים שמשתמשים במקום כחלל עבודה. באחד הבקרים אני מוצאת בפינה אחת של החלל את יפעת שיר־מוסקוביץ, תושבת ירושלים מילדות, ואת גיל רוביו וסער גמזו, שניהם תושבי תל אביב. רוביו הוא איש רדיו ומוזיקה תל־אביבי, שהגיע למקודשת לפני שמונה שנים והתגלגל לצוות התקשורת. “ירושלים היא עיר שדורכת אותך, וכאן יש אפשרות לצאת מהאוטומט. אנחנו שומעים הרבה משפטים ברוח ‘אני גר בירושלים כבר 40 שנה ומעולם לא ידעתי שדברים או אנשים כאלה קיימים’. זו זכות גדולה, כי לא כל מי שעוסק באמנות מקבל פידבקים כאלה”.

שיר־מוסקוביץ אחראית לאחד הדברים המזוהים ביותר עם פסטיבל מקודשת, “המסעות להמסת גבולות”, שבמסגרתם כ–50 איש יוצאים יחד למסע הפתעה. המשתתפים לא יודעים לאן יגיעו וכיצד, ואז במשך חמש שעות עוברים בין חמש תחנות בעקבות סיפורם האישי של תושב או תושבת ירושלים. בתום המסע הם פוגשים את אותו האדם לשיחה פנים אל פנים. “כל הזמן שאלנו את עצמנו אם זו אמנות או החיים עצמם, ואיפה עובר קו התפר ביניהם”, אומרת מוסקוביץ, “דמייני אישה חרדית מארחת פלסטיני ממזרח העיר בתחנות בחייה, ולהפך. היצירה של זה היתה קשה, המון חשדנות, המון תשובות שליליות מצד אנשים וגופים שלא הסכימו לארח. הרגשתי שאני מחזיקה את הפערים של ירושלים בגופי. אבל בהרבה מובנים המסעות האלו היו בית הספר של הארגון שלנו. ההבדל היחיד הוא שעכשיו אנחנו מביאים אנשים אלינו ולא לוקחים אותם להתארח אצל אחרים”.

גמזו הגיע למקודשת לפני תשע שנים כאיש תקשורת. הוא חשב שיעשה כמה פסטיבלים וימשיך הלאה, אבל נשאב פנימה. “לי זה לא טבעי להיות בירושלים, אני מאוד תל־אביבי. רבים מאיתנו עברו תהליך שבו האמנות, מעניינת וחשובה ככל שתהיה, הפכה להיות מהדבר עצמו לכלי אל עבר הדבר עצמו. מה שחשוב עכשיו אלה התהליכים שהעבודה האמנותית מעבירה אותנו. זה גם מה שאנחנו מנסים להעביר לקהל בצוות התקשורת שלנו, משהו בסגנון ‘קרה לי פה משהו, ונראה לי שכדאי גם לכם'”.

 

מה קרה לך?

גמזו: “באופן אישי נכנסתי לדיאלוג עם המרכיב היהודי, הישראלי והמזרחי בזהות שלי. כל עוד פעלתי לצד קבוצת השווים הליברלית, האוניברסליסטית, זה לא קרה. אבל כאן, בזכות המפגשים עם אמנים ואנשים שונים ממני, זה הפך להיות עניין. בגלל זה קשה לתקשר מה זה פיל ביית — זה לא מוצר, אתם לא קונים כאן כרטיס לקונצרט. זה מקום שעשוי להוציא אתכם מתוסכלים, אולי תדפקו את הראש בקיר, תיכנסו לוויכוחים מרים, תפגשו אנשים שברגע הראשון ילחצו על הכפתור הכי רגיש שלכם. בעצם יקרו כאן המון דברים שיעמתו אתכם עם עצמכם”.

 

תוכל לתת דוגמה?

“נניח אם אני פוגש איש לה פמיליה, אחד מהם הגיע לאחד מהאירועים שלנו כאן ונכנסו לשיחה טעונה. אבל דווקא איש לה פמיליה מצליח להאיר לי משהו שהיה חשוך עד עכשיו. או כשמתקיימות כאן מסיבות של חבר’ה ממזרח העיר ואני מגיע, כמי שהוא הגמון במדינה הזאת, אבל אני לא הריבון עכשיו. הפריבילגיה בלהיות יהודי במדינת ישראל, שהיא תמיד שקופה לי, קורסת ברגע. זו חוויה מטלטלת. וזה מה שהערבים חווים כל הזמן. כולם פה מרוויחים מהמפגשים האלה, כי כל אחד חוזר לקהילה שלו עם המטען מהמפגש ואז מעשיר את הקהילות שאנחנו חיים בהן”.

במסגרת אחד הפרויקטים במקום, יוצאים המשתתפים למסע בהפתעה בעקבות סיפורו האישי של אחד מתושבי העיר. “דמייני אישה חרדית מארחת פלסטיני ממזרח העיר בתחנות בחייה, ולהפך”, אומרת המארגנת יפעת שיר־מוסקוביץ.

 

המציאות האבסורדית מתגנבת פנימה

באמצע נובמבר הוכרזה הפתיחה הרשמית של פיל ביית במתכונת של משכן קבע ולא רק פסטיבל תלוי עיר והוא הוצף בשלל אירועים, כשכל אחד מכוון לקהל יעד אחר. בשישי בערב הוזמן הקהל הפלסטיני לצפייה בעבודת וידיאו של האמנית והשחקנית ראידה אדון ולשיחה עמה בעקבות העבודה. בקהל נכחו כ–50 איש, צעירים ומבוגרים, רובם ממזרח ירושלים וכמה מבית לחם, מה שעורר התרגשות בקרב אנשי פיל ביית על כך שהצליחו להגיע לקהל שהם כל כך חפצים בנוכחותו והתקשו עד כה להביאו. חלק מהנשים הגיעו בלבוש דתי ואחרות בלבוש חילוני. בתום השיחה התקיימה במקום הופעה של מוזיקה ערבית מסורתית, בין השאר גם משירי פיירוז ואום כולתום, ששרה הזמרת תמר שאוקי. אחריה עלה די.ג’יי ניזאר וסחף את הבית על רוקדיו.

מאחר שמדובר בקבוצת אמנים, הפעולות בפיל ביית זוכות תמיד למשוב וביקורת עצמית. בישיבת הצוות שניתחה בדיעבד את אירועי ההשקה של הבית סיפרו החברים הפלסטינים כי חששו שתתעורר בעיה מכך שזמרת יהודייה שרה קלאסיקות ערביות. “להרבה ערבים זה מוזר ובעייתי, אבל ברגע ששומעים אותה הכל מתמוסס”, מסביר לקבוצה נג’יב.

 

על אף ההקפדה על כל הפרטים במקום ובמהלך האירועים השונים, המציאות האבסורדית שבה הם פועלים מתגנבת פנימה בכל זאת. מי שהפעילו את הסאונד באותו ערב היו עובדי חברה חיצונית ואחד מהם לבש חולצת סוף מסלול צה”לית. “אני רואה את זה ומסתחררת”, משתפת בלוך־פורטיס את חברי הצוות בישיבת המשוב על אירועי הפתיחה, “כל המחשבה הרבה שהשקענו בערב הזה כדי שהפלסטינים ירגישו בבית, ובסוף מסתובב פה איש עם חולצה של צה”ל. ביקשתי מאפו (סהגיאן) שיציע לו בעדינות חולצה אחרת של אחד מאיתנו, אבל הוא אמר לי ‘אלה החיים כאן, ונצטרך להסתדר’. הבנתי שאי־אפשר לייצר הרמטיות מלאה וחשתי גאווה על זה שהבית יכול להכיל את כולם”.

 

“אני גם יודעת שהרגעים הכי משמחים הם אלה שבהם יש ערבוב של קהלים”, ממשיכה בלוך־פורטיס. “בסופו של דבר אישה מבית לחם עם חג’אב ואני נרקוד יחד, כשאני עם כוס אלכוהול ביד. רק פה דבר כזה יכול לקרות”. באירועי הפתיחה ראינו גם הרבה זרים ודיפלומטים שהגיעו. אפשר להבין — מקומות קוסמופוליטיים הם סקסיים, אוי, סליחה, אמרתי סקסיים”, מחייכת בלוך־פורטיס אל החרדיות שבחדר.

 

כראוי למבנה שמכיל כל כך הרבה סיפורים שונים, גם הוא מגיע עם סיפור משלו. גיטה שרובר, הפילנתרופית שבזכותה נבנתה ב-1989 טיילת שרובר (מקטע מתוך טיילת ארמון הנציב), ביקשה להקים את המבנה הזה כדי שישמש כמסעדה לערבים ויהודים על הקו שבין מזרח ומערב. היום אפשר לראות מהמרפסת גם את חומת ההפרדה. אחרי פיגוע הדקירה שהתבצע בחלק הזה של הטיילת בשנת 2002, במהלכו נדקרה מורן עמית על ידי שלושה נערים פלסטינים משכונת אבו תור הסמוכה, פיסת הטיילת הזאת נותרה יחסית שוממה ולימים המסעדה נסגרה. במשך 15 שנה המבנה עמד ריק. “עד שהגיעה נעמי פורטיס”, כפי שצוחקים חברי הבית.

 

“איך שראינו את המקום היה לנו ברור שהמרחב הזה חיכה רק לנו”, אומרת פורטיס, “בבת אחת שינינו את התוכנית האסטרטגית שלנו מארגון שמקיים פסטיבל לאחד שמחזיק בית. זה מאוד מרגש לחזור למקום שגיטה בנתה ולתפעל אותו כפי שהיא דמיינה. אנחנו עומדים על כתפי ענקית. הכוונה שלה מורגשת כאן בכל פיסה, ממש אפשר להרגיש את האהבה שלה לנוף ולתוואי. זה מקום מדויק ומלא כוונה. זה בית שמארח”.


במארס 2020 קיבלו אנשי הבית את המפתח לביתם החדש, הספיקו לקיים שני טקסי חנוכת בית – אחד פלסטיני שבמהלכו פיזרו מלח להרבות מזל במקום ואחד יהודי שבמהלכו התקינו מזוזה – ושבוע אחר כך פרצה בסערה הקורונה והמדינה סגרה את הדלתות. אבל עניין פעוט כמו סגר לא יעצור את אנשי פיל ביית מלהמשיך ולקיים את חיי הרוח המשותפים שלהם. פעמיים בשבוע הם למדו יחד בווידאו – הרצאה על ההיסטוריה של טיילת שרובר, שיחה על המשמעות של הסכמי אברהם, סדנת בישול מקוונת וכדומה. התכנים הלכו ונערמו וההיכרויות הלכו והפכו באופן פרדוקסלי דווקא לאינטימיות יותר, שכן עכשיו חברי הבית ראו דרך מסך המחשב את הבתים של הקולגות ופגשו את בני המשפחה שלהם.


“מצד אחד הקורונה הקריסה את התוכנית הכלכלית שלנו, מצד שני היא העניקה לנו חסד להתגבש כצוות שזהו ביתו לפני שאנחנו פותחים את השער לאורחים”, אומרת פורטיס. בתום הסגר השלישי הגיע הזמן לשוב אל הבית ולהתחיל לרהט אותו. כמעט בטבעיות החליטו החברים שהרהיטים לא יגיעו מחברה חיצונית, אלא מחברי הבית. ריהוט הסלון הוא של משפחת ברקאת, על הקיר תלוי פורטרט של הסבא-רבא של פורטיס, וכן הלאה. קירות המשרדים המועטים במקום שקופים ועיקר העבודה נעשית על לפטופים שמונחים על ריהוט שזז ממקום למקום בהתאם לקרני השמש של אותה השעה.


הסכסוך הישראלי־פלסטיני מהווה תפאורה מתמדת ומטרידה לפעילות שנעשית בחיקו החמים של הבית. אבל כפי שההגדרה של המקום פלורליסטית, כך גם המחשבות לגבי הסכסוך. “אין לנו תוכנית חומש לסכסוך הישראלי־פלסטיני”, אומר גמזו, “אנחנו בתוך תהליך משל עצמנו ומחויבים רק לו. היו גם תקופות שהלכנו המון צעדים אחורה. ברגע שירושלים מתחילה להתחמם, אז לפלסטינים קשה לפגוש אותנו והאקלים בבית משתנה. האמת היא שגם לי קשה להגיע לכאן ורק המחויבות לתהליך היא שגורמת לי להתאמץ. אולי הירושלמים לא יסכימו איתי, אבל קשה להיות בירושלים. זו עיר לא פשוטה. זה לא שיש לכולם פה ירושלים אוטופית וזה הדבק שמחבר בינינו. מה שמחבר בינינו הוא שכולנו מתנגדים לסטטוס־קוו, לא מוכנים לשמר אותו”.


גם מלכי אמיר-דנון, מערב-ירושלמית מלידה ועד היום – ומי שמנהלת את התוכן של פיל ביית ואחראית במידה רבה לפסטיבלי מקודשת – מדברת על המקום כעל תהליך ניסיוני, שתוצאותיו טרם ידועות למשתתפים בו ובטח שלא לשני עמים מסוכסכים המיוצגים על ידם. “פיל בית הוא קודם כל צעד מאוד אמיץ ויוצא דופן בתחום התרבות. באופן אישי אני מרגישה הרבה פעמים שאני צריכה לשחרר תפיסות, קיבעונות וידע מוקדם ולהזכיר לעצמי שמתרחש פה אקספרימנט, משהו שלא נעשה קודם לכן ובאופן טבעי מעורר חששות לצד סקרנות וציפייה”. 


מרחב ירושלמי נטול גבולות


במזרח ירושלים פועלת סצנה תרבותית שוקקת, והאתגר של פיל ביית הוא להביא את האמנים והקהל להיות חלק מהבית. ברקאת היא אחראית על הקשרים עם אמנים ממזרח העיר, אבל מאחורי הטייטל שלה מסתתרת עבודת שטח יסודית ומתישה לפרקים של בניית אמון. בעידן שבו אנטי־נורמליזציה היא הטון הדומיננטי בקרב פלסטינים — כלומר, בהחרמת מי שמשתפים פעולה עם הממסד הישראלי — קשה לשכנע אמנים שמדובר בארגון “אחר”, לא כזה שרק מתהדר בכסות של דו־קיום למטרות תדמית.


אבל אנשי פיל ביית הצליחו, וב–2017 התקיים האירוע המוצהר הגדול הראשון של אמנים ישראלים ופלסטינים שמשתפים פעולה. היתה זו סדרת קונצרטים מוזיקליים ענקיים בשם “כולנא”, שביקשו לדמיין מרחב ירושלמי נטול גבולות. הקונצרטים כללו עשרות נגנים ישראלים ופלסטינים מקהילות שונות ששרים ומנגנים בשפות ובז’אנרים שונים. “כולנא היתה הצעקה שלנו החוצה”, אומרת ברקאת. “זה המזרח התיכון המדהים שאנחנו חולמים עליו, עם תצוגה מרהיבה של מגוון הזהויות בירושלים — מוזיקאים פלסטינים, ישראלים, דרוזים, יוצאי אתיופיה. ב’כולנא’, שהתקיים בגן מיטשל, הפלסטינים גם באו כקהל וזה היה רגע משמעותי, כשברקע נחקק חוק הלאום”.


לצד ברקאת פועל גם נג’יב, שתפקידו כמנהל התקשורת והמדיה במחלקה של מזרח ירושלים הוא לנסח את מה שנעשה בבית לקהל בחוץ. “קשה לתקשר את זה החוצה, לא אכחיש”, הוא אומר. “אומרים לי לפעמים שאני עושה נורמליזציה. אבל זה לא נכון, כי אנחנו לא מסתירים את המציאות המורכבת. אנחנו לא הופכים את הלא־נורמלי לנורמלי, אלא פועלים מתוך הלא־נורמליות של העיר הזאת בניסיון לייצר מציאות יותר מתאימה”.


איך זה להיות ההגמון שאותו מבקשים להחרים, אני שואלת את בלוך־פורטיס. “אני לא נעלבת”, היא עונה, “אני נגד חרמות, אבל מבינה את הצורך להתנגד לנורמליזציה של הסכסוך. כארגון תרבות קיבלנו החלטה משותפת לא להגיב למה ‘מותר’ ומה ‘אסור’. אנחנו מייצרים מציאות כפי שאנחנו מבינים אותה ולא משחקים לפי כללים של אחרים”.


“יגיעו ימים שפיל ביית יהיה מקום שכולם ירגישו שייכים אליו, אין לי ספק”, מסכם נג’יב. “אני מאמין שכל אדם יש בו את הטוב, ואם יש אנשים שיש להם סיכוי להוציא את הטוב מכל אדם — אלה הם החברים פה בפיל ביית”.

 

מודל איך להתקיים

בפיל ביית מבקשים לנער. לנער את חברי הבית ואחר כך את הקהל. אך טבעי שהבקשה הזאת תהיה תקפה גם לאמנות שנוצרת או מוצגת בהקשרים הפיל בייתים. פורטיס מפרטת: “כפי שהצבנו מודל חברתי-קיומי שונה, אנחנו מבינים שגם האמנות שלנו צריכה להיות אחרת”. היא מכנה זאת “אמנות של הזמן הזה” ומאפיינת אותה כך: “זאת אמנות שמבקשת להשתתף ולשתף, אמנות תהליכית שבה גם האמנים וגם הקהל הם חלק מהתהליך”.

 

ויצטום הוא דובר רהוט של אמנות העתיד. בימים אלו הוא עובד על פרויקט שבו אמנים שונים יחברו בין טכנולוגיה, אמנות ומקום ואפשר יהיה לראות, לחוש ולהאזין לתוצרים במהלך שיטוט בטיילת שרובר. דוגמה לכך אפשר למצוא בעבודה שויצטום עצמו יוצר יחד עם האדריכלית והמעצבת לילך שטאייט. בכניסה לפיל ביית פורחת גינה קטנה ובעבורה יוצרים השניים עבודת סאונד בשם “הגינה הסימפונית”, שמושפעת מחיישנים בגינה, שמקבלים אינפורמציה מהצמחים וממזג האוויר. “אם רוח נושבת ומניעה את העלים, זה ישפיע על הסאונד”, הוא מסביר, “זאת בעצם עבודה שהיא זיקה בין צמיחה ותנועה לבין מוזיקה”.

 

על התהליך האוצרותי של כלל האמנות במקום הוא מספר תוך כדי שיטוט בטיילת שרובר זרועת עצי הזית: “אנחנו לא מעוניינים שאנשים יבואו להופעה שמתחילה בשמונה, ואז יעזבו ובשטח יישארו המון דברים פיזיים שהורסים את הטבע. הרעיון הוא שבעוד כמה שנים המקום הזה יהיה עולם תוכן שלם. תהיה לך בטלפון אפליקציה ותוכלי לבוא מתי שאת רוצה ולהתחבר לכל אחת מעבודות האמנות”.

במקום שחוגג את אמנות העתיד ובורא ז’אנרים חדשים ברור שגם יתפתח מקצוע חדש. זהו “הוגה אורח” (Thinker in Residence) ואותו ממלא בימים אלו הסופר והמרצה יאיר אסולין, מי שכותב את הטור השבועי “קטע לסיום” בעיתון “הארץ”. “אני עוזר לחברי הבית לפרק את המהויות של הפרויקטים שלהם, כי עבודות האמנות כאן הן לא רק התוצר שיוצא מהן בסוף, אלא ניסיון ללוש תהליכי עומק בחברה ובעולם”, מסביר אסולין.

 

בזמן אחת מארוחות הצהריים של ימי רביעי, המשותפות לכל חברי הבית – שבכל שבוע מישהו או מישהי אחרים אחראים על האוכל – זורק אסולין לאוויר: “המקום הזה הוא המעבדה התרבותית הכי מעניינת שפועלת כיום לבדיקת אפשרויות העיצוב של המציאות באמצעות תרבות. הפרויקט הזה הוא הרואי כי הוא לא ניסיון לתרגם שפות שונות לשפה אחת שטוחה, אלא מקום שמבקש לקיים את כל השפות בתוך מרחב אחד. מבחינתי, זה מודל איך להתקיים בזמן המטורף שאנחנו חיים בו, בישראל ובכלל”.